תקופה מאוד ארוכה בחיים שלי הייתי מאוד עסוקה והרגשתי כל הזמן ש"אין לי זמן". הרגשתי בסטרס ושאני חייבת לתקתק כמה שיותר דברים במהלך היום.
היום שלי התחיל מוקדם בבוקר בטורבו, יצאתי מהבית בלחץ, אחרי שרבתי עם אחד מהילדים או עם בן הזוג, באוטו בדרך לעבודה דיברתי בטלפון ותקתקתי משימות, ברבע לארבע חזרתי מהעבודה עם הלשון בחוץ לאסוף את הילדים מהגן, אחה"צ המשכנו לפעילות שקבענו עם חברים ותוך כדי המשכתי לענות להודעות ולכבות שריפות.
בסוף היום הרגשתי מאוד עייפה אבל גם "כביכול" מאוד מרוצה מעצמי. אפילו שיתפתי את החברות בווטסאפ על עוד יום "מטורף" שהיה לי שהספקתי בו המון ושהצלחתי גם וגם. וגם.
חשבתי שאני גאה בעצמי על ההספק אבל בתוך תוכי לא הייתי מרוצה. הייתי מותשת. לא הספקתי לעשות את הספורט שרציתי לעשות, לא נשמתי תוך כדי היום ולא היה לי רגע של שקט.
חשבתי שאני אלופה ותקתקנית אבל בפנים הבנתי שאני לא מתעדפת את עצמי.
יום אחד קראתי ספר של ברנה בראון ופתאום נפל לי האסימון – הבנתי ש"להיות עסוקה" לא מקדם אותי בפועל לדברים שאני באמת רוצה בחיים. ושיניתי את החשיבה. הבנתי ש"להיות עסוקה זה לא סמל סטטוס". להיות עסוקה לא מגדיר אותי או את ההצלחה שלי.
הבנתי שיש בחברה שלנו מיתוס שאומר שאם אתה מאוד עסוק ואין לך זמן לעצמך אז כנראה שאתה גם מאוד מצליח.
ברגע שהבנתי שזה לא נכון , שיניתי את ההגדרה של הצלחה בשבילי –
ההגדרה שלי להצלחה היא כשאני מצליחה להיות רגועה ובשלווה פנימית במהלך היום, בפוקוס, יודעת לתעדף את עצמי והדברים שחשובים לי, לאכול אוכל בריא, לעשות ספורט, לעבוד במה שאני אוהבת, ולהיות רגועה כלפי האנשים החשובים לי: אני עצמי, הילדים שלי ובן הזוג.
